אך הענין יובן על פי מה שכתוב: כי חלק ה׳ עמו וגו׳

The key to this will be found in the phrase,14 “For [G‑d’s] people are part of G‑d…”;

חלק משם הוי׳ ברוך הוא

[they are] part of the Four-Letter Name of G‑d.

כדכתיב: ויפח באפיו נשמת חיים

Thus, describing G‑d’s infusion of a soul into the body of Adam, it is written:15 “And He blew into his nostrils a soul of life,”

ומאן דנפח מתוכו נפח וכו׳

and, as the Zohar comments,16 “He who blows, does so from within him, etc.”17

The metaphor of blowing signifies that the soul of a Jew originates in the innermost aspect of G‑dliness — in the Tetragrammaton, as shall be soon explained.

ואף שאין לו דמות הגוף וכו׳ חס ושלום

Now [G‑d] has no bodily form, and so on,18 G‑d forbid.

How, then, is it possible to say that G‑d “blew”, and to speak of a “part” of Himself?

אך דברה תורה כלשון בני אדם

However, the Torah19 “speaks as in the language of men,” i.e., anthropomorphically.

כי כמו שיש הפרש והבדל גדול באדם התחתון, על דרך משל, בין ההבל שיוצא מפיו בדבורו להבל היוצא על ידי נפיחה

By way of analogy: There exists a vast difference in the case of mortal man between the breath issuing from his mouth while speaking and the breath of forceful blowing.

שביוצא בדיבורו מלובש בו כח וחיות מעט מזעיר

The breath that issues with his speech embodies the soul’s power and life-force only minimally,

והוא בבחינת חיצוניות מנפש החיה שבקרבו

and that is only from the superficial aspect of the soul that dwells within him.

אבל ביוצא בכח הנופח דמתוכו נפח

But the breath that issues when he blows forcefully, from deep within himself,

מלובש בו כח וחיות פנימית מבחינת נפש החיה וכו׳

embodies the internal power and life-force of the vivifying soul….

Just as there exists a vast difference between man’s speaking and forceful blowing:

ככה ממש, על דרך משל, המבדיל הבדלות לאין קץ

Precisely so in the analogy [of Creation], allowing for the infinite differentiations involved [between Creator and created],

יש הפרש עצום מאד למעלה

there exists a prodigious difference Above,

בין כל צבא השמים, ואפילו המלאכים, שנבראו מאין ליש

between all the hosts of heaven, even the spiritual beings like angels, who were created ex nihilo, [and the soul of man].

וחיים וקיימים מבחינת חיצוניות החיות והשפע שמשפיע אין סוף ברוך הוא להחיות העולמות

They derive their life and existence from the external aspect of the life-force issuing forth from the Infinite One to vitalize creation.

ובחינה זו נקראת בשם רוח פיו, על דרך משל, כמו שכתוב: וברוח פיו כל צבאם

his [external] aspect of the life-giving power is called the “breath of His mouth,” as it were, as the verse states:20 “By the breath of His mouth all their hosts [were created].”

והיא בחינת חיות המלובשת באותיות שבעשרה מאמרות

This is the creative power embodied in the letters of the Ten Utterances

שהן בחינת כלים והמשכות וכו׳, כמו שנתבאר בלקוטי אמרים חלק ב׳ פרק י״א

(21these letters being in the nature of vessels, and a drawing down and so forth of the life-force, as explained in Likutei Amarim, Part II, ch. 11).

ובין נשמת האדם שנמשכה תחלה מבחינת פנימיות החיות והשפע שמשפיע אין סוף ברוך הוא

In contrast, the soul of man derives initially from the innermost dimension of the life-force and flow issuing from the Infinite One,

כמו שכתוב: ויפח וגו׳

as in the verse quoted above, “And He blew….”